בלוגים קרובים  בר קבועים  הוסף לקבועים שלי  שלח המלצה לחבר  פורום ישרא-בלוג  לינק ישיר לכאן   דף כניסה ישרא-בלוג
 
הבלוג של אריקון הרמאי

 
מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
הצטרף כמנוי SMS
בטל מנוי SMS

RSS (הסבר)
ארכיון:

10/2004

גנבתי לאריקון את הבלוג
 
כעסתי על המניאק הזה שרימה את כולם, ודחף את עצמו לראש הטבלה, והחלטתי להתנקם בו.
אמרתי - מה הצ'אנס של אחד למליון שהסיסמה של האדיוט היא אריקון? וכן!!! זה היה אריקון רק באנגלית
אז עכשיו שיניתי לו את הסיסמא ואני הולך לעקם לו את הבלוג, כי הוא רמאי ושרלטן. סתם כותב חרא
 
אז אריק, אל תתבעס, אתה יודע שמגיע לך, ולשניים וחצי קוראים שלך
לוזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזר
 
איזה ענק!!!
 
תבקש סליחה ואולי אני יחזיר לך את הבלוג
 
אוהב את הצבעים החדשים?
הומו!!!!1111111
 
על החתום : אסף הנוקם

נכתב על ידי , 21:30 24/10/2004
152 תגובות   הוסף תגובה   1 הפניות (TrackBack) לכאן   קישור ישיר לקטע

רומן קצר עם כוכבנית הפורנו
 
נדמה לי שזה קרה אחרי זמן, שהרי כל המושג של אהבה ממבט ראשון פגום מיסודו, ולמעשה אינו נכון כלל, מכיון שכמו שיתרונו האמיתי של דבר מתגלה בהעדרו, כך גם עוצמתה של אהבה אמיתית מתגלה בחליפתה, ולכן הייתי  קורא לה דווקא - אהבה במבט אחרון, ולענייננו זה קרה במבט שלישי או רביעי, כששוב שלפתי את סרט הפורנו מאחורי שורת הספרים, אכול עצב קיומי, והתיישבתי על הספה לקראת עוד מעשה אוננות סנטימנטלי של אדם שבור לב.
 
האולפן היה זול ומוכר. ספה כחלחלה, תפאורה חיוורת ופרח מלאכותי ורוד בתוך ואזה ריקה מזכוכית. העברתי קדימה לסצנה שאהבתי. לבחורה היה גוף מושלם. רזה, חלקה, עורה בעל גוון בריא וורדרד, תחת עגול ויפה, ושדיים זקופים מאוד, חפי סיליקון, שהתנענעו בחינניות הן בדוגי והן בכלל. 
 
הייתי עסוק בצפיה כשפתאום חיבתי אליה גאתה בבת אחת. התרגשתי יותר ויותר וליבי דפק. עיני ננעלו בעיניה שנלטשו בי דרך המסך הרחב שריצד באפלת החדר. ופעם, כשרכבה, משופדת, ופניה וכל גופה הנהדר פרוס לפני, כפות רגליה מונחות על ברכיו והוא מטלטל אותה בעדינות, הסיטה הצידה את ראשה היפה המכוסה תלתלים תלתלים, תלתה מבטה במרחק וחלמה לרגע, מי יודע על מה חשבה... וליבי יצא אליה... אחר כך נזכרה היכן היא וחזרה לשרבב את לשונה אגב חיוך מתוק.
 
אחר כך התקלחתי לאור נרות, ודמיינתי שהיא סטודנטית לרפואה בקליפורניה, ושמה חנה, ושאטוס לשם ואשכור בלש פרטי כדי לגלות היכן גרה, ושאמתין לה עם פרחים לבנים ושוקולד של מקס ברנר מחוץ לאולפן, כך חלמתי מתחת למים החמים, והיא תצא איתי לאיזה באר, ושם, עם כוס ברבון ביד היא תשאל אותי על חיי ואני על חייה, ותתעקש שעלי לבקר אותה באולפן ולראות זיון בלייב, ואם עדיין ארצה אותה היא תהיה שלי, ואיך בבוקר אני כבר על הסף אבל ברגע האחרון מוותר, וחוזר לארץ, וחוזר לענייני, לא לפני שאני משמיד את הסרט ההוא.
 
שנה אחר כך, אני חושב תוך כדי התנגבות, אני רואה אותה בסרט אחר,רכונה על ספה אחרת, אבל אני מזהה את הפרחים, אותם פרחים שהבאתי לה, והשניים שמזיינים אותה מורחים עליה את השוקולד של מקס ברנר שכבר נמס, ומלקקים לה אותו מחריץ התחת, ועיניה מביטות בי לרגע במבט של תוכחה, ואז חוזרות לחלום את חלימתן המהפנטת.
 
 

נכתב על ידי , 21:06 23/10/2004
50 תגובות   הוסף תגובה   הוסף הפניה (TrackBack) לכאן   קישור ישיר לקטע

אתגר קרת בציפורניו של דוד גרוסמן
 
ההתחלה של הסיפור קצת מוזרה. רחצתי בים בבוקרו של יום שישי מעונן בשלהי אפריל, כשלפתע ראיתי משהו צהוב וקטן צף לידי. התהפכתי על הבטן ושחיתי לעברו. היתה זו ביצת קינדר, צהובה ומטונפת, שכבר דבקו בה אצות ולכלוך, אבל עדיין עלתה ירדה ובצבצה בעליצות בין הגלים. ניערתי אותה ושמעתי משהו בפנים. סקרן, שחיתי בחזרה לחוף.
 
כרעתי על ברכי ליד ארמון חול הרוס, ופתחתי בזהירות את הביצה. בפנים היתה מגילה קטנה, מכוסה אותיות שחורות בכתב יד קטן וצפוף. ואז, במהלך שלוש דקות הבאות, שקעתי בקריאת הסיפור הקצר הכי טוב שקראתי כל חיי. אחרי שקראתי אותו רצתי מיד לערימת הבגדים שלי, הוצאתי את הטלפון הנייד, והתקשרתי למשטרה.
 
מעולם לא סימפטתי את אתגר קרת. תמיד היה נראה לי מעין שרלטן מדובלל, אבל הדרך בה הצליח להתחמק מציפורניו של דוד גרוסמן היתה פשוט מעוררת הערכה. ואכן, כשלמדתי את הפרטים לעומקם, מידת הערכתי גברה אף יותר.  
הכל התחיל כמה חודשים לפני כן, כשגרוסמן התחיל לפתח שנאה יוקדת לאתגר קרת. יתכן שהדבר קשור בחובות כספיים אליהם נקלע הסופר הממושקף, שקשורים לכשלון ספריו בנורבגיה, ויתכן שזה מקרה קשה של משבר גיל העמידה. הוא ניסה לשלוח ידו בכתיבת שירה, מסות היסטוריות, וביקורת מסעדות במקומונים. הוא לקה במשבר זהות סיפרותי. הדרדרותו אף החמירה, כאשר לאחר כמה מכתבים מאיימים מהבנק, ניסה לכתוב  סיפורים קצרים ולשלוח אותם להוצאות ספרים תחת שם בדוי.
הדחיה שקיבל היתה מעוררת חלחלה - אתה יותר מדי מנסה להיות אתגר קרת.
זה כבר היה יותר מדי עבורו.
 
שערוריה, רטן גרוסמן, יושב על כורסה בחדר העבודה האפל שלו, מקטרת כבויה נעוצה בין שיניים קפוצות. הטירוף הותיק שהניע אותו לכתוב בעבר התחיל לפעול את פעולתו החתרנית, אבל הפעם, במקום לתעל את הזעם והכאב לאפיקים יצירתיים, החליט לתעל אותו לנקמה. הוא ילכוד את קרת ויגרום לו לשלם על ניכוס הסיפור הקצר.
 
כשבועיים אחר כך יצא קרת, רכוב על אופניו בדרך למכולת. ראשו היה עסוק בדברים אחרים, אבל חלק מסויים מתודעתו הבחין בכל זאת, בזוית העין, באותה פורד חבוטה שחנתה מול ביתו כבר כמה ערבים וכעת התניעה בשיעול עמוק והתחילה לנסוע אחריו ברחובות המחשיכים.  קרת, שקוע בשרעפיו, הפליג ללא דאגות במורד הרחוב, עד שלפתע חש כאב חד בכתפו.
מה זה לעזאזל, הוא שאל את עצמו, אבל במקום להתעורר חש שהוא מתחיל להרדם. עדיין הספיק לרדת מאופניו ולהשעין אותם על הרגלית, ובזמן שהפורד עצרה לידו וגרוסמן יצא במרוצה, שומט את הרובה למושב האחורי, גישש בגבו ושלף מה שנראה כמו חץ הרדמה של פילים עם פלומה אדומה. וכשגרוסמן פתח את הבגאז' וגרר אותו פנימה, הוא כבר היה מחוסר הכרה.
 
כשהתעורר גילה שהוא בתוך חדרון תת קרקעי עם שולחן כתיבה שעליו ערימת דפים, מנורת שולחן, מיטת שדה, ואסלה.
רגלו היתה מחוברת בשרשרת ברזל ללולאת  פלדה שהוברגה לרצפה.
 
 - אני לא מאמין, אמר אתגר קרת, חטף אותי מטורף שדומה לדוד גרוסמן.
 - אני באמת דוד גרוסמן.
 - לא יכול להיות שאתה דוד גרוסמן. פגשתי אותו לפני שנה בבית של מנחם פרי. הוא יותר שמן ממך והוא לא נוהג לחטוף אנשים.
 - אומרים שיש לך דמיון מפותח. אומרים גם שאתה יודע לכתוב סיפורים קצרים. לא רק שאתה יודע לכתוב סיפורים קצרים, גנבת לעצמך בעלות על כל הז'אנר.
 
גרוסמן לעס את המקטרת הכבויה, אח"כ הסיר את משקפיו וניקה אותם על קצה החולצה. עיניו, שנדמו זעירות פתאום ללא המשקפיים, נצנצו באורה של נורת החשמל החשופה שהתנדנדה קלות תחת התקרה הנמוכה. אחרי שהרכיב אותם חזרה ניסה ללא הועיל להדליק את המקטרת. כשהתייאש המשיך:
 
 - איזה מין חוצפה זאת לטעון שאתה הראשון שכתב סיפורים קצרים עם פאנץ' ליין, ובעברית. הרי אין קל מזה, הרי אין פשוט מזה. זה לא כמו לכתוב רומן, את זה אתה לא מסוגל נכון? אתה לא מסוגל לפתח דמויות, לחשוב עם הלב, להזדהות עם רגשות אפלים. רק צ'יק צ'ק, תיק תק, מוריד ת'מכנסיים, מזיין וגומר נכון?
 - תגיד, נדפק לך השכל, שאל קרת,
 
אבל הוא באמת התחיל להבהל עכשיו. הכתף שלו כאבה והיה לו כאב ראש. אין לו מושג כמה זמן שכב פה, או מה השעה.
 
 - מה אתה חושב שאתה עושה איתי פה?
 - אה, זה פשוט. בהתחלה חשבתי שאני פשוט אחטוף אותך וארצח אותך.
 - תרצח אותי? גרוסמן, איך אתה מסוגל לשקול דבר כזה
 - או זה קל. המצב הנפשי שלי גם ככה מעורער, וחוב של שלוש מאות אלף דולר לבנק שהולך ותופח, ויותר מכל הבושה. הבושה. להיות מובס על ידי צעיר חיוור וגמלוני שכמוך. מי אתה בכלל, כתבו סיפורים קצרים עם פואנטה הרבה לפני שנולדת. את התנ"ך קראת? יש שם עולמות שלמים בפרק, חיים שלמים במשפט אחד.
 
גרוסמן הוציא מהארון קופסת לוף, פתח אותה עם פותחן חלוד, והניח לגליל השמנוני לנזול החוצה על שולחן הכתיבה.
 
 - קח, אתה בטח רעב. ישנת 18 שעות.
 - אז מה אתה מתכוון לעשות איתי. תכף יתחילו לחפש אחרי.
 - אף אחד לא יחפש אחריך, וגם אם כן, מי יחשוב שאתה אצלי במרתף? חחח, דוד גרוסמן חטף את אתגר קרת? אף אחד לא יעלה דבר כזה על דעתו.
 
הריח העולה מהלוף גירה את אתגר קרת והגעיל אותו כאחד. הוא עצם את עיניו וניסה להעלים את פרצופו הצהוב של גרוסמן בכח המחשבה בלבד, אבל ללא הועיל. כשפתח אותן בחזרה הפרצוף השעוותי צף לקראתו, ולפתע דקר אותו בעיפרון מחודד...
 
 - אאוצ', מה אתה עושה?
 - זה בשבילך מר קרת. אתה רואה פה את הדפים? אתה הולך לכתוב לי במשך כל יום סיפור קצר. כל פעם שיצטברו אצלך 30 סיפורים, אני אשלח אותם להוצאות הספרים. אם הם מחזירים לי תשובה שזה דומה מדי לאתגר קרת, אני אמשיך להחזיק אותך פה עד שתצליח לכתוב סיפור קצר עם פואנטה שלא נשמע כמו סיפור של אתגר קרת.
 - ומה אחר כך? תשחרר אותי? אתה לא מפחד שאני אלשין עליך?
 - קרת, הרגע יריתי בך עם רובה פילים. אתה באמת מצפה ממני להתנהג בצורה רציולנית?
 - אבל רגע, אני לא יכול לכתוב בלי..
 - כן אני יודע. קראתי ב"לאישה" שאתה לא יכול לכתוב בלי לאכול ביצי קינדר. אז הנה:
 
גרוסמן משך מזוודה מתחת למיטת השדה ופתח אותה. בפנים היו קופסאות על קופסאות של ביצי קינדר.
ככה התחיל הסיוט הגדול בחייו של קרת. מדי יום היה אוכל שימורי לוף, פורס לפניו דף נייר חלק, מלקק את העיפרון, ומתחיל לכתוב. באמצע היה נעצר, משפשף את סנטרו, מתופף בקצה העיפרון על השולחן, ואז שולח יד ומקלף ביצת קינדר. הרעיונות הכי טובים שלו היו באים אגב לעיסת השוקולד הגרמני המשובח והרכבת צעצועי הפלסטיק הזולים. ועם כל קוף כחול שמורכב משמונה חלקים, או רכבת קטנה, או רובוט זערורי שהיה בונה אגב שרבוב לשון, היה בא לו איזשהו רעיון. זה טיבם של הרעיונות, הם תמיד באים, ואף פעם לא נגמרים.
 
וכך, יום אחד כשישב על האסלה החשופה בא לו עוד רעיון - הוא יכתוב פתק הצילו על דף מגולגל בתוך ביצת קינדר, וכך, כמו מישהו שננטש על אי, הוא ישלח אס או אס על מי הביוב שתמיד זורמים לים.
מה שאתגר קרת לא ידע, הוא שמי הביוב תמיד עוברים דרך מפעלי מיחזור, פילטרים ושסתומים למיניהם, ושכל הפתקים ששירבט ודחס לביצים מעולם לא הגיעו לים, אלא נטחנו לבלילה צהובה בתוך מיכל גדול ליד ראשון לציון.
 
אבל היה דבר מה יוצא דופן בפתקים, כי קרת הבין שלא די לו בכך שמישהו ימצא את הביצה, ושהפתק לא ירטב, ושמקבלו יטרח לקרוא את מה שכתוב - יותר מזה, הוא צריך להעביר מסר, מדויק, מהיר, קולע, לא סתם - הצילו, כאן אתגר קרת, דוד גרוסמן חטף אותי ומחזיק אותי במרתף... יתכן כמובן שדבר כזה היה עובד, אבל קרת לא היה מוכן לקחת אף סיכון. ובכל פעם שהתעצל לכתוב היה ריח הלוף עולה באפו ומדרבן אותו לשוב ולשרבט פתק נוסף ובו מסר הדוק יותר, משכנע יותר, מעניין יותר, מרתק יותר, וכך, יום אחר יום, ובמשך 184 יום, ליטש שיכתב והביא לשלמות  את סיפור חטיפתו על ידי דוד גרוסמן.
יום אחד התפוצץ צינור ביוב ענק בנס ציונה וביצת קינדר בודדה נשטפה בואדיות עד לים, ושם לקח אותה גל עד אלי.
 
וכשקראתי את הפתק, הבנתי כמעט מהשורה הראשונה שמדובר ביצירת מופת, בפלא סיפרותי, בסיפור שיש בו רבדים רבים מספור, שאורג בתוכו לא רק חויה פרטית טראומתית אלא חויה אנושית, על-זמנית, חודרת, חוצה גבולות, שאוחזת בקורא למין המילה הראשונה, שמטלטלת אותו ברכבת שדים רגשית ומשלבת אהבה שנאה קנאה ותאוה למעשה קסמים פוסט מודרני, עם סוף כל כך מפתיע שהוא סוחט בבת אחת דמעות ואושר, צחוק ובכי, וכך, משולהב לגמרי, רצתי אל הטלפון הנייד והתקשרתי בידים רועדות למשטרה.
 
אבל למה אני מספר לכם את כל זה? הרי בטח קראתם את הסיפור עצמו, אותו, כך אומר בענוה, היללו רבים וטובים ממני, והוא מזמן נדפס בעמודים הראשונים של כל העיתונים.
 
 

נכתב על ידי , 21:02 21/10/2004
71 תגובות   הוסף תגובה   1 הפניות (TrackBack) לכאן   קישור ישיר לקטע

מוצרים טראגיים בע"מ
 
ישנתי כמו מת עד שצלצולו הפולשני של טלפון החרום העיר אותי.
תגיע לפנטהאוז בכיכר המדינה - צרחה האפרכסת - קוד צהוב. כלומר: גופה פסיכוטית ואלמן אלים.
אוי אלוהים, נאנחתי. למה אנשים לא מסוגלים להתפגר בשקט? התגלגלתי מהמיטה, לבשתי את החליפה השחורה, נסעתי על איילון דרומה. ערפילים לבנים בצידי הכביש ומוזיקה קלסית במערכת.
כבר שתים עשרה שנה אני עובד במוצרים טראגיים, ואני יכול לומר בסיפוק שהגעתי לפסגת המקצוע. משכנע, או מרדים, כך קוראים לי בז'רגון המקצועי אבל יש גם כאלה שקוראים לי קברן או רוצח. אבל אני רק מחייך את חיוכי הסתום, שיש בו, כך אומרים לי תמיד, מין קסם מצמית ומעורר אמון.
 
אנדרלמוסיה שררה בדירת הגג של משפחת פלץ. מיד כשנכנסתי ראיתי את הגופה יושבת על ספת העור בסלון, קופסת טישו בחיקה, בוכה בהיסטריה כשעל פניה מרוחות שאריות של איפור שחור. האלמן ישב מולה על קצה של כסא בעל מסעד גבוה, וכשנכנסתי קם והתחיל להתקדם לעברי במהירות. הלקוחות שלנו אינם מסוכנים בדרך כלל, אבל אלמן של מתחרטת עשוי להיות בעייתי. מיששתי את השוקר שמוסתר אצלי כדרך קבע בכיס החליפה.
כשהתקרב קלטתי אותו בשתי ידיים חזקות, טלטלתי אותו בכתפיו, והבטתי עמוק לתוך עיניו האדומות.
 
- אתה חייב להיות חזק מר פלץ!
- תוריד ממנה תכף ומייד את הדבר הזה.
- אתה יודע שזה לא אפשרי מר פלץ!
- אבל אתם הורגים אותה.
- אתה יודע שאין לי אפשרות לעזור לך מר פלץ.
 
את המשפט האחרון אמרתי ברכות, ופלץ המיוזע שקע אל רצפת השיש והחליק את עצמו אחורה עד שנשען אל הקיר ליד פסל ברונזה של כלב בעל שלושה ראשים. הגופה על הספה שמעה אותי והתחילה ליילל - אחר כך ניסתה לקרוע בציפורניים זבות דם את קולר המתכת שהיה ענוד לצווארה ויסיים את חייה תוך כמה שעות.
 
קולר המוות הוא המוצר הפופולרי ביותר של מוצרים טראגיים בע"מ. עשוי סגסוגת פלדה חזקה ביותר, הוא מכיל מנגנון השהייה ומיכל רעל שמוזרק ללקוח כעשרים וארבע שעות עד שבוע אחרי הענידה. הקולר הוא להיט בקרב חולים בדיכאון קליני, סכיזופרניה, מניה דיפרסיה או סתם מחלה סופנית, קולר המוות עזר למאות לקוחות שלנו להתאבד בהצלחה בשנים האחרונות.
זה דבר אחד להחליט להתאבד, ודבר אחר לגמרי לקפוץ מהגג, לירות לעצמך כדור בראש, לחתוך את הורידים (זה אף פעם לא עובד. רוב האנשים מנסים לחתוך לרוחב, כשבעצם יש לחתוך לאורך, ועמוק מאוד, כדי להצליח, וגם אז הסיכויים נמוכים) או לבלוע קופסאות שלמות של כדורים. זה מפחיד, וזה דורש כוח רצון.
ליין הקולרים של מוצרים טראגיים בע"מ פותר את הבעיה הזאת בדרך אלגנטית. ההחלטה לענוד את הקולר קלה. נכתבו הרבה מחקרים על הפופולריות המפתיעה של המוצר, אבל ההסבר שלי מאוד פשוט. רובם פשוט לא מאמינים שהם באמת הולכים למות.
זאת מין ילדותיות שכזאת, ומגאלומניה, שלוקה בה כלל האנושות. מליונים יכולים למות מסביב, אבל איש איש לעצמו בטוח שלו זה לא יקרה. הם עונדים את קולרי המוות במין סוג של גאווה חולנית. אין פלא שקוקו-שנל יצאו לפני שנתיים עם קו קולרים דומה לאנשים שלא רוצים להתאבד אלא פשוט להראות אופנתיים. טראגי-שיק קראו לזה בווג. 
 
- גברת פלץ, תפסיקי לשרוט לעצמך את הצוואר. זה לא יעזור. הקולרים של מוצרים טראגיים בע"מ בלתי ניתנים להסרה.
- הייתי ישנה הרבה כדי לקצר את החיים מתוך תאווה למוות. אבל עכשיו אני רוצה לחיות.
- את לא באמת רוצה לחיות גברת פלץ. חמשה נסיונות התאבדות מאז גיל חמש עשרה, שלוש שאיבות קיבה, תפרים בזרועות וברגליים, ואיבדת תחושה ביד ימין כשדחפת מסרגה לפקק התלת-פאזי בארון החשמל שלכם. זה ברור לחלוטין שאלו קריאות לעזרה. את צריכה עזרה מקצועית כדי שתוכלי להתאבד כמו שצריך.
 
מצידו השני של החדר רצרץ מר פלץ על ארבע עד שלפת את רגלי. התיישבתי על הספה ליד גברת פלץ שהוסיפה למשוך ולדחוף את הקולר הממורק שעל צווארה, בעוד מר פלץ מושך במכנסיי ומתחנן שאעשה משהו, והוא ישלם לי, ושבטוח יש דרך לבטל את רוע הגזרה.
כמה פעמים שמסבירים להם הם לא מבינים. גם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול לעצור את התהליך. יש על הקולר שבעה עשר פטנטים רשומים. כל העניין הוא במוות בטוח.
 
- אל תגיד לי שאין ברירה, תמיד יש ברירה
- אין שום ברירה. גברת פלץ, את רואה את החוזה העבה הזה שהוצאתי מהמזוודה? חתמת עליו רק לפני שבוע אצלנו במשרד. שתינו ביחד שמפניה. בחרנו אולם להלוויה. בחרנו קייטרינג, את המוזיקה שננגן כשיציגו את הארון, את צבע הפרחים - שחור וסגול, זוכרת? שלחנו כבר הזמנות. ענדנו לך את הקולר. גברת פלץ, סתכלי לי טוב טוב בעיניים - אין לך דרך חזרה. למוצרים טראגיים בע"מ יש מחויבות לסיים את חייך, בשביל זה שכרת אותנו, זה מה שאנחנו עושים הכי טוב, זה מה שאני עושה הכי טוב, ואני גאה בזה.
 
הבטתי בה במשך דקה ארוכה עד שכל האדמומית עזבה את פניה. לבנה ושקטה היא נשענה אחורה אל הכריות. גם מר פלץ נראה מובס. הלכתי למטבח להכין להם כוסות קפה. אחרי שסיימתי שתיתי לגימה ארוכה של חלב ישר מתוך הבקבוק, ניגבתי את הפה והחזרתי אותו למקרר.
 
כשחזרתי הפלצים ישבו על הספה ואחזו ידיים. מנסיוני ידעתי מה עומד לבוא.
היה לי עוד חוזה במזוודה. וכשאענוד למר פלץ את הקולר שלו, הוא ילחש על אוזני בקשה צנועה - שאתן לו עוד 48 שעות ספייר.
הוא ירצה להספיק לזיין זונה רוסייה כמו שצריך, וזאת רבותי, סיבה טובה ככל האחרות לחיות עוד כמה שעות.
 
 

נכתב על ידי , 02:12 19/10/2004
105 תגובות   הוסף תגובה   הוסף הפניה (TrackBack) לכאן   קישור ישיר לקטע

ערב בחייו של עורך דין מצליח
 
משרדו של עורך הדין בן השלושים ושמונה, יריב רווה, השקיף מהקומה העשרים על שקיעה תל אביבית מרהיבה. הקיר המערבי של המשרד היה כולו חלון בעל זגוגית כפולה וקרני השמש האדומות האירו את משטחי הדובדבן והליבנה של החדר, את רצפת הפרקט, את כורסת המנהלים שעלתה הון, ואף שיוו מראה רך במיוחד לתחת הנהדר של ענת, המתמחה הרעבה לכוח, שהצטרפה לפני כחודש למשרד. ענת היתה מכופפת מעל השולחן כששמלת המיני שלה מופשלת. לבקשתו היתה באה למשרד ללא תחתונים.
 
- אבל הדלת לא נעולה!
- הרשתי לך להסתובב?
 
יריב השתעשע בקצות אצבעותיו בשערות הערווה הדלילות של ענת בזמן שסקר במבט כמעט מסופק את האימפריה הקטנה שבנה לעצמו במהלך שתים עשרה השנים האחרונות. התמחות אצל חשין, שנתיים שלוש אצל סיגלר, ומאז ועד היום התברגות איטית אבל מתמדת עד לעמדת השותף במשרד אפלצלר-באטיקוף.
 
- אתה מתכוון לזיין אותי או לא? אין לי את כל היום
- ששש...
 
הוא דחף שתי אצבעות עמוק לתוך הכוס שנפער מולו, כל כך חם ורטוב שהוא טפטף על הרצפה. היא התפתלה סביבו, גונחת, עד ששלף את האצבעות החוצה וניגב אותן על שולי החצאית שלה. עוד לא היתה לו זיקפה אבל בכל זאת נאנח וחיפש את אבזם החגורה שהסתתר היכנשהוא מתחת לכרס גדולה, ולבסוף פרם אותו בדנדון עדין. אבל שניה לפני ששמט את מכנסיו גילה לפתע לחרדתו שטיפת מיץ מהכוס של המתמחה, שכעת גרגרה בחוסר סובלנות וטלטלה את ישבנה הרחב ימינה ושמאלה, טיפה ממיץ הכוס, אותו נוזל עכור, מר מלוח, שריחו החזק כבר עלה באפו, הכתימה לו את נעל הגוצ'י החדשה, העשויה זמש בהיר, שקנה בנסיעתו האחרונה לפריז.
הוא רכס בחזרה את החגורה ומרוב כעס סטר לתחת הרודרד שעדיין הוסיף להתנועע ברוב חוצפתו מול פניו.
 
- מה אתה עושה יא מניאק
- ליכלכת לי את הגוצ'י עם הנוזלים שלך
 
הוא קרס ביאוש לכורסא, וענת הסתובבה והתיישבה בהינף על השולחן.
 
- תן לי את הנעל, צריך לנקות את זה מהר אחרת יהיה כתם
 
אחרי שהיא ניקתה לו את הנעל עם מגבון לח, יצא לו החשק לזיין אותה והוא שילח אותה לדרכה. השמש כמעט שקעה. הוא נצמד לחלון ובהה בכמה דקלים רחוקים שהעירייה שתלה ליד החוף. היה בו משהו נוגע ללב. סילואטה גדולה וכבדה, כהה על רקע החלון הרחב. היה בו גם משהו טראגי-הירואי. איש שהגיע לפסגה מסויימת בחייו, וכעת הוא עוצר, כמתמהמה, אפילו די מבולבל, ומסתכל החוצה אל הערב המתכלה.
 
 

נכתב על ידי , 23:40 15/10/2004
93 תגובות   הוסף תגובה   הוסף הפניה (TrackBack) לכאן   קישור ישיר לקטע

זה הסתיו בלי הענן
 
זה משהו שהתגלגל ונעצר
ולא בבת אחת אבל עכשיו,
מונח ליד הקיר.
וזה תפוז שכבר ראה את כל הקיץ
למרות פרדס סבוך מאוד,
שלבסוף השחיר.
וזה נחש לבן שמתפתל לבד
שכבר כמעט אבד, לך
בין שורות השיר.
 
 
 
 
 
 
 

נכתב על ידי , 21:32 14/10/2004
17 תגובות   הוסף תגובה   הוסף הפניה (TrackBack) לכאן   קישור ישיר לקטע

התפתחויות אחרונות במדע
 
-מזג האויר בציריך נאה, הלא כן?
-הנשר נחת
-הגוזלים בקן
 
מצטער שאני כזה פורמלי, סה"כ רציתי לודא שזה אתה. סה"כ אתה, על סך הבשר שבך, והשיער שצומח ונושר. אתה ממש מנשרת שיער. כמו מנסרה, ההיא בקרית אונו, מאיפה שהיית מביא את ה, איך קוראים לזה, אה, נסורת, לאוגרים. אם היו לי כיום אוגרים, הייתי יכול להביא להם נשורת במקום נסורת, והכל בזכותך. הייתי אומר (בהחלט אומר, כן) שאתה פירמידת בשר שבקודקודה שן בינה. זה מזכיר לי את הספר של אלברטו מורביה, "שניים" על איש שמנהל מערכת יחסים עם הזין שלו, הענק, לו הוא קורא "רקס" אם אינני טועה, שרקס, משמעותו מלך בלטינית, שם נאה, למרות שלי אישית הוא מזכיר כלב. אותו מורביה מדבר על אישה פירמידלית שעוררה את שאט נפשו. באותו ספר הוא שוכב בלאות על מיטתו ערב אחד, ומתחיל למזמז את אישתו השמנה והרפוסה. הוא מלטף את גבה ומדבר במחשבותיו אל זיינו שממאן להזדקר. משהו בסגנון - אני מעביר את ידי על זוג כדורי הבשר הענקיים האלה, אבל מתחתם, דמיין לעצמך,  מסתתר העכוז המוצק של ג'ולייטה כשהייתה בת 20. ואז הוא פוער את ישבנה מוכה הצלוליטיס כמו מישהו שפותח לרווחה וילון כבד, ומשחיל את ידו פנימה, כמו מסרק, עד שהוא נוגע בכוס ששוליו רחבים עבים ומדלדלים, כוס שלתוכו הוא יכול להכניס, כך מתברר, את ידו עד למרפק, מבלי שאישתו הנמה מרגישה. אתה זוכר, כך הוא שח לזין המעולף, איך הכוס הזה, ממש זה, הגדול כמו אוהל, היה צובט אותי ואותך ומועך אותנו כמו מלחציים לחיתוך סיגרים? באותו רגע אישתו נאנחת ושואלת בקול חורק - אתה מתכוון לזיין אותי או לא?
 


 

אתה מתכוון לזיין אותי או לא?

זוהי שאלה שמתאימה למגוון רחב של מצבים. אינטימיים, סמי-אינטימיים, בין זרים, ואפילו במעמדים פורמליים, כמו על הגרדום.

ויש בכך מחווה הירואית לטעמי. הנידון למוות, מבט עייף (אפילו משועמם) בעיניו, פוגש את המסכה השחורה של התליין. מסכה שבהוצאות להורג כתיקונן אמורה להטיל טרור על הנידון, אבל בהזדמנות הזאת, כשהמשפט הנ"ל עומד לו למוצא להורג על קצה הלשון, המסכה נראית פתטית. תפאורה מיותרת לשואה רקטלית.

אתה מתכוון לזיין אותי או לא? שואל הנידון, ובה בעת שומט את קצה הסיגריה האחרונה מבין שפתיים מבוקעות, מועך אותה בקפידה בעקב של מגף בוקרים, ומניח את ראשו בלולאה תוך עצימת עיניים.

התליין, הפעם כאילו כפאו שד, מושך בבישנות את החבל.




 

נכתב על ידי , 22:39 5/10/2004
23 תגובות   הוסף תגובה   הוסף הפניה (TrackBack) לכאן   קישור ישיר לקטע

קולר המוות
 
עוד סרט על סמוראית יפנית שמחסלת אלף גברים. לא יודע. משהו באסיאתית זעירה שמשפילה גברים עד עפר נראה לי מוכר.
חשוד מאוד. הסתיו כמעט כבר בא, הקיץ עזב, ועמו האנרגיה הסולרית. בקרוב אאלץ להדליק את הדוד החשמלי.
עוד שבוע עקוב חרא התחיל. ואיך נתמודד עם שבועות של חמישה ימים החל מהשבוע הבא?
השפכטל נותר חצי גמור. כמעט ושידלתי את אבא שלי לקנות את הציור שציירתי על ריבוע הפוסט-איט הצהוב במאה דולר.
 


 

הבית הגדול נותר ריק ומדכא. רק ג'וקים שגודלם יצא משליטה נוברים ומקרקשים בסירים המיותמים בקומה מעלי. עכבישים אורגים את קוריהם במפגשים הזנוחים בין הקירות למרצפות החומות שהאבק האדיש כבר החל לכסות.

העובש פשה בגומי המבודד של מכונת הכביסה, או אולי בגומי של מכונת הייבוש. לא קירבתי את אפי ולכן אינני יודע מי זכתה. פיזרתי כמה צבעי שמן על השולחן. אמבר שרוף, שפורפרת גדולה מדי של לבן. טרפנטין. כרטיס ביקור יתום. אתמול רצתי בחול העמוק של שפת הים ההרצליאנית. משהו קרה לי. זה הגיל. כואבים לי השרירים שאני רץ. קפצתי על ספסל בדרך, אבל לא העזתי לנתר מעל פח הזבל. קראתי כמה מותחנים, אבל לא יותר משני עמודים של סיפור נבוקוביאני. זאת הריקנות הנפשית שבאה בערוב הימים. עודף עבודה ודאגות מטביעים את כל מידת הרוחניות. שיעמום וחוסר מעש הגובלים בחידלון כנראה הדרך היחידה לחמוק לעולם של דמיון. כרגע אני עסוק בתנועות של דולרים. ביקשתי מאיש הדפוס פנקס חשבוניות. אני צריך להוציא חשבונית אחת בלבד על סך מאה אלף דולר. אז החשבונית צריכה להראות נורמלית לא? לכן אני מדפיס 5 פנקסים ב150  שקל. בזבוז של נייר. מה זה חשבונית על מאה אלף דולר, שאל איש שישב ליד מכונה עתיקה בין ערימות נייר, ובחורה שכבר מזמן התחילה להתקמט, ביצועיסטית דרג ז' על מקינטוש בחדרון גבס, תשלח לי דוגמא בפקס. שנה של עבודה אני אומר לו. כסף של איש זר אחד עובר לידיו של איש זר אחר, זה הכל. ועל זה אני משחת את זמני.


 

כשנגמרות הפנטזיות על האהבה, על החלומות ועל החופש, וכשכל המיסתורין נעלם, נשאר רק דבר אחד מעורר חלחלה וסקרנות. (רמז: מתחיל במ')

נכתב על ידי , 00:07 4/10/2004
35 תגובות   הוסף תגובה   הוסף הפניה (TrackBack) לכאן   קישור ישיר לקטע

פוסט איט
 
היה לי משעמם לכן ציירתי קודם כל על שפכטל חלוד ואז על הריבוע הצהוב הזה
מה שמעצבן בצבעי שמן זה שאם מתעקשים זה נהיה בוץ, וצריך לחכות שזה יתייבש
זה מה שודים המורה הרוסי שלי תמיד היה אומר. אבל איפה אני ואיפה ודים.
 
כמו שאמרת, האישיות שלי הדקקה לעובי של כרטיס אשראי
פלטינום! התעקשתי בעומדי מול הבנקאי הפרטי שלי, כמה דקות אחרי שהראיתי לו איך להגדיל את הפונטים בדפדפן
בכל אופן, אף אומנות טובה אינה נוצרת מתוך שביעות רצון או שביעות בכלל.
 
 
 
יש זרם של ציירים שמצייר ציור סביב אלמנט אחד קטן, ובונה סביבו את הכל. עין נגיד, או ציפורן.
פעם הייתי כזה, ואז בא ודים ולימד אותי להשקיע שעה בלמצוא את הפרופורציות המתאימות. אתה לא רוצה לעבוד שעתיים ואז לגלות שהעיניים לא באותו גובה נכון, או שהראש גדול מדי, כמו תינוק ויאטנמי שינק אייג'נט אורנג' בשנות השבעים וכעת מוצג לראווה באיזה יריד צדדי, ליד הפירות, אותם פירות שריחם כריח הצואה אך טעמם, כך אומרים, כטעם גן עדן.
 
אבל באמת, לא צריך להרחיק עד ויאטנם כדי לגלות שוב ושוב את המשל על הקנקן. ולגבי שביעות, לפחות אכלתי באיזה ברביקיו רענני, שאורחיו נעלמו לאיזה חדרון צדדי לעשן, ושנשותיו כבר היו נשים, מזמן לא בחורות. אכלתי, אבל נאכלתי. ובנוסף, לא היה את מי לנצח בפול.
פאקינג אמאטורס


נכתב על ידי , 00:35 2/10/2004
22 תגובות   הוסף תגובה   הוסף הפניה (TrackBack) לכאן   קישור ישיר לקטע

דפים: 1  
כינוי:
בת: 29
  1,306,192
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאריקון הרמאי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אריקון הרמאי ועליו/ה בלבד
2004-2001 © כל הזכויות שמורות ליריב חבוט - emAze