את הקטע הבא כתבתי על בסיס קורות החיים של הסופרת מרים ילין שטקליס. שהמקרה שבו בעל דוכן בלונה פארק מרמה אותה משפיע על כל חייה. אמא שלה מתה כשהיא היתה בת 16 והיא לא מצליחה להבין למה היא לא סיפרה לה על המקרה.

 זכייה בלונה פרק (סיפור)
שימחה גדולה פרצה בתוכי, ראיתי את הגלגל מסתובב, נעצר במספר הזוכה, זכיתי זכיתי, ראיתי שזכיתי.
אני מחכה לקבל את הפרס, ופתאום אני רואה את מבטו, מבט מרושע ,
- "ילדה תלכי מפה"  הוא אמר.
הוא מגרש אותי, אני לבד מרגישה חסרת אונים.
- "אבל זכיתי"  אני אומרת לו בקול שקט וחרישי.
והוא בשלו
- "תלכי מכאן ילדה את מפריעה".
 ואני מבוהלת, לא יכולה לזוז, לא יכולה להבין. אני מביטה מסביבי אני מרגישה לבד, מסביבי אנשים זרים.
- "זכיתי!, זכיתי!" אני אומרת לו
והוא מתחיל לצעוק. ברחתי משם בפחד, בכאב, ולא סיפרתי לאף אחד, לאף אחד, גם לא לאימי.
...לפעמים כשקשה לי להירדם, ואני מתהפכת במיטה אני שואלת את עצמי איך קרה שלא סיפרתי לאימי את הסיפור שפגע בי מאוד וזעזע את כל חיי. שהפך את הכאב והעלבון  לשינאה  לכל חוסר צדק ולתיעוב של מלחמות חזקים בחלשים.הרי ברור היה לי שאימי תדע להקל, תדע להסביר, תדע לנחם. ...ואולי בכלל לא רציתי בהקלה, וגם לא בנחמה?

דניאלה

הפוסט הזה נכתב בעקבות בלוג  אחד שקראתי.
בלוג של ילדה שקצת יותר גדולה ממני, ילדה שיש לה סיפור חיים אמיתי של כאב וסבל שקשה לקלוט ולהבין שיש ילדים שעוברים כאלה דברים.
הדברים שקראתי הם מאוד קשים ואני חושבת שהחיים הם כמו גלגל מזל, הם יכולים להשתנות מפני  שאנחנו לא יכולים לדעת מה עובר בראשו של ילד, וגם לא במוחו של אדם מבוגר.
אני מקווה שמשהו בסיפור הקטן הזה יוכל לעודד אותה ושהיא תמצא את הדרך להתגבר ולהמשיך את חייה.
(בכוונה אני לא מפרסמת את שם הבלוג, מפני שכמו שהצעתי לה אני חושבת שכדאי לה למחוק את הבלוג, לשכוח את מה שקרה וללכת קדימה)

נכתב על ידי www.daniella.co.il, 18:48 13/3/2004
6 תגובות   הוסף תגובה   הוסף הפניה (TrackBack) לכאן   קישור ישיר לקטע

דף ארכיון:
להגיב ולקרוא תגובות אפשרי רק בבלוג הפעיל

האתר הפרטי שלי