ט"ו בשבט (דניאלה 10)

שני בלוגרים ותיקים ישבו מתחת לעץ ושוחחו.
"אתה זוכר" סיפר הראשון, "אתה זוכר את ההתחלה, את הזמנים כשהיינו מעטים, כתבנו, הגבנו, והינו כולנו משפחה קטנה ומאושרת."
"איזה זכרונות..." אמר השני ונאנח
שמע אותם העץ ועצבות אחזה בו. הוא נזכר בזמנים רחוקים, במתיישבים הראשונים, בביצות שהיו מסביב, בילדים הקטנים שכל שנה היו מגיעים מגני הילדים ונוטעים עצים מסביב. איזה זכרונות... נאנח העץ.
המשיכו הבלוגרים בשיחתם,
"אתה זוכר" אמר השני "איזה פוסטים כתבנו. כתבנו דברים רצינים, על אהבות על אכזבות על חברים, כתבנו על עצמנו, ללא מעצורים, הדלתות היו פתוחות, לא הסתרנו כלום. היום המקום השתנה, הרבה חברים עזבו, חלקם מסתגר בתוך בלוגים פרטיים, כל המשפחה התפוררה."
הביט בהם העץ מהמרומים הניע את ענפיו ונזכר, בזוגות אוהבים שהיו יושבים מתחתיו מתפעלים מהמראה שלו, בציירים שהיו מציירים אותו. איזה התפעלות ואיזה תשומת לב הוא קיבל. העצים היו אז מעטים וגם השוני ביניהם היה קטן.
הבלוגרים המשיכו בשיחתם,
אמר הראשון "אני כבר לא מכיר את המקום הכל השתנה, האנשים השתנו הכל כבר לא אותו דבר, זה לא אותה רמה, אין כתיבה רצינית, הכל מאוד דל עושים הרבה רעש מוסיפים הרבה צבעים הרבה מוסיקה, אין תוכן אין כלום. מה שחשוב זה רק תשומת לב. בשביל זה כולם מוכנים לעשות הכל."
הביט בהם העץ מלמעלה וחשב...
הצבע שלי הוא מאוד חיוור אבל לפירות שלי יש טעם מיוחד. כשאני מביט בעצים הצעירים אני רואה דברים מוזרים. יש להם עלים בכל מיני צבעים משונים. והפירות שלהם, חבל על הזמן, בלי טעם, בלי איכות, חלקם אפילו רעילים. אבל הצורה החיצונית יפה. מה הם מוכנים לעשות כדי למשוך אנשים לקטוף אותם.
ישבו הבלוגרים מתחת לעץ וראשם מלא מחשבות והירהורים. לפתע הגיעו ילדים בריצה, ילדים קטנים שמשחקים מחבואים. חיש מהר טיפסו הילדים על העץ הזקן הסתתרו בין ענפיו הרבים והיו שמחים מאוד. העצים הצעירים הביטו בקינאה בעץ הזקן. והעץ הזקן הרגיש איך גאווה גדולה אוחזת בו.
שני הבלוגרים הסתכלו אחד בשני הנידו בראשם חייכו ואמרו. "דור בא ודור הולך, אך הדברים הטובים נשארים."

דניאלה

* התגובה הראשונה בפוסט הזה היא שלי.